פרק 2 – הוואנה מפגש ראשוני
אז מי אמר שאי אפשר לחזור אחורה בזמן?
הטיסה שעליה עליתי ב"פירסון" שדה התעופה הבין לאומי של טורונטו לקחה אותי תוך שעתיים וחצי פחות או יותר, 40 שנה אחורה (כאילו שאני יודע איך היה לפני 40 שנה אך נניח) ואני מתחיל את המסע שלי באחת המדינות הקומוניסטיות הבודדות שנשארו על פני כדור הארץ והמרתקות שבהם. המטוס ימשיך מכאן לסאן סלבדור ואח"כ לסאן חוזה שבקוסטה ריקה אך אני כאמור יורד בהוואנה.
גל חום חזק מורגש מיד כשנוחתים מזכיר מאוד את גל החום שרבים מאיתנו מכירים מהנחיתות בבנגקוק בירת תיאלנד . קובני משופם מקבל את פניי בביקורת הדרכונים בחיוך בוחן ומבקש כרטיס ,דרכון וויזת תייר ,הוא מתחיל לתשאל אותי (תשאול ברמה שלא היתה מביישת אף בודק בטחוני), הוא מבקש לראות את ההזמנה למלון שביצעתי במעוד מועד ומשחרר אותי לדרכי ,בעניין המלון לא רציתי לקחת סיכון וקראתי שעדיף להזמין מקום לינה מראש לאחר ששמעתי שמספר טיילים כבר גורשו מיד לאחר שנחתו מכיוון שלא הזמינו מקום לינה מראש. ואני שכבר בטוח שסיימתי עם הבירוקרטיה הקובנית פוסע לי לאטי לכיוון שער היציאה, ואז ניגשת אליי קובנית חביבה דקיקת גזרה ומשופמת קלות עם דרגות על הכתף חצאית צבאית ומבקשת ממני לסור אחריה, אני כמובן מציית להוראותיה ואחר כבוד מתלווה אליה בצעדים מהוססים. היא מבקשת ממני להניח את התיק על דלפק וזה הרגע שאני מבין שבעצם היא מבצעת עבודה דיי דומה למה שאני עושה בעצם לפרנסתי ואני משתף איתה פעולה. היא מבצעת תשאול חוזר וקצת יותר מעמיק (באנגלית מאוד מאוד מדוברת) ומבקשת שאפתח את התיק והאמת היא שקצת נדהמתי מהרמה שבה היא בדקה את מה שהבאתי איתי.
אני מוציא פריט - פריט ( הכול מגולגל ומסודר שיהיה ברור ) והיא בודקת פריט- פריט ותוך כדי ממשיכה לתשאל אותי ולשאול אותי מה הוא כל פריט ולמה אני צריך אותו. ואני מחיוך ונינוח ( לא ממש נינוח בואו נודה בכל זאת... ) מסביר לה בתנועות ידיים משולבות באנגלית מדוברת וספרדית סופר מדוברת.
כעבור חצי שעה לאחר שהלכה וחזרה פעמיים כדי לקבל אישור מהמפקד כנראה היא משחררת אותי לדרכי ואני שהחיוך לא ירד מפני מאז הנחיתה ממשיך ויוצא אל אולם מקבלי הפנים אפוף העשן והרועש שנראה פחות או יותר כמו התחנה המרכזית בבאר שבע ביום חם במיוחד. בהתחלה לא היה לי ממש ברור מדוע דווקא אני מכל הנוסעים נעצרתי לבדיקה הזאת(אני סה"כ בחור יפה, נקי ומסודר) אך לאחר שדיברתי עם מספר טיילים שפגשתי הבנתי שכל מי שנוחת ועל גבו תיק טיילים הידוע בכינויו "מוצ'ילה" ייעצר לבדיקה אותה עברתי, מכיוון שרוב האנשים שמגיעים לטייל בקובה מגיעים כתיירים (עם מזוודות) ובד"כ נופשים באחד מהמלונות בדילים של "הכל כלול" ( בסגנון אנטליה שבטורקיה לישראלים וקנקון שבמקסיקו לאמריקאים).
מישהו עם תיק טיילים נראה להם קצת חריג במיוחד מכיוון שקובה מדינה לא זולה לתיירים ולטיילים בפרט.
עכשיו רשמית הגעתי לקובה!
נהג מונית ( משופם גם הוא ) לוקח אותי ב 11$ שהפכו לא במפתיע בסוף הנסיעה ל 12$(סתם התחשק לו.. בכיף שלו) אל המלון אותו הזמנתי" הוטל קולינה" שנמצא בשכונת "ודדו" ממש ליד אוניברסיטת הוואנה.
כאמור לא לקחתי סיכון והזמנתי מלון מראש ונאלצתי לשלם סכום לא מבוטל בעבור מלון דיי מעופש,פי 5 כמעט ממה שאשלם בד"כ בעבור חדר הרבה יותר טוב במהלך המסע בקובה. במלון פגשתי קבוצת סטודנטים קולומביאנים שכללה לשמחתי כמה סטודנטיות בהחלט נאות , הם הזמינו אותי להצטרף לחגיגה של רום אלכוהול ושאר ירקות .
הם סטודנטים לאומנויות שונות והם נראו לי ממש ישראלים בהופעה בחיצונית, חלקם קצת ערסים חלקם חנונים אך הרוב נראו כמו בוגרי טיול במזרח זרוקים קמעה אך בראש טוב. גם בהתנהגות היה דימיון אך עדיין היה משהו שונה הם היו הרבה יותר משוחררים ולראות סטודנטית שרוקדת סלואו צמוד עם המרצה שלה תוך שהוא אוחז ברוך במותניה היה מראה טיפה חריג שבישראל וודאי היה נגמר בהגשת תביעה על הטרדה מינית אך אצלם זה נראה כדבר טבעי ונורמלי לחלוטין.
הצגתי את עצמי בקובה רוב הזמן כקנדי ( "קאנדינצה") בעיקר בגלל הסימפטיה שהם רוחשים לקנדים והיא נובעת בעיקר מהעובדה שקנדה מסמלת עבור הקובנים את החופש ובעצם את ההזדמנות לברוח מקובה ולחיות במדינה דמוקרטית (ובשבילי קובה סמלה את ההזדמנות לברוח מטורונטו). גם לקולומביאנים הייתי "קנדי" וקולומביאנית קטנה (לא ההיא שרקדה עם המרצה-אחת אחרת) הצהירה בספרדית שלאחר שתסיים את לימודיה היא תתחתן איתי (בונה על ויזה קנדית התחמנית).
המפגש הראשוני עם הוואנה כמו גם השניוני והשלישוני מתיר בך רושם מעניין,עיר בירה מיוחדת במינה שאף על פי שתיירים רבים מציפים אותה יש בה משהו שאין בבירות העולם ה"סטנדרטיות". המכוניות האמריקאיות משנות ה60 אכן מוסיפות עניין רב לעיר,הצבעים של המכוניות והעובדה שכל פינה בעיר נראית כמו מוסך מזדמן כאשר חבורה של כמה אפרו-קובנים עם ארגז כלים וג'ק מבצעים טיפולים שוטפים ל"שבי" הכתומה שלהם שנתקעה במקרה או לא במקרה.
חרשתי את העיר ברגל מ"ודדו" דרך טבורה של העיר והוואנה הישנה (" הוואנה ויאחה")ועד הטיילת המפורסמת ה"מלקון". הטיילת על קו החוף להלן ה"מלקון" הינה מקום מיוחד במינו (שעוד אחזור אליו בהמשך ולא לבד),ובשעות אחה"צ מהווה מקום מפגש לקובנים רבים צעירים וזקנים כשמסתכלים צפונה ומנסים לחוש ולדמיין כיצד נראים החיים בפלורידה שמרוחקת קמעה. אל בית הכנסת ב"ודדו" הגעתי לאחר חיפוש של כמה שעות ושיטוט ברחבי העיר,ראש הקהילה קיבל אותי ונתן לי כמה דקות(3 דקות!!!) מזמנו והאמת היא שהוא לא ממש התלהב כשסיפרתי לו שאני מישראל,זה לא שציפיתי ליחס מיוחד אך בכל זאת אתם יודעים ישראלי שמגיע לקהילה יהודית דיי קטנה (500 נפש בהוואנה). הוא הראה לי תמונה שלו עם סטיבן שפילברג וסיפר שהנ"ל היה כאן אתמול בביקור (ובטח תרם כמה ג'ובות), היחס המינימלי שקיבלתי מראש הקהילה הסתיים כאשר הגיעו למקום זוג אמריקאים יהודים ועל מנת לקבל את אהדתם (בג'ובות ירקרקות כמובן) ערך להם סיור בבית הכנסת ובמרכז הקהילתי
אני הסתפחתי לסיור.
אז נכון שאני טייל ישראלי נטול מזומנים ונכון שהנכונות והמוכונות שלי לתרום ולו פסו אחד למקום היא בערך כמו הנכונות של סטיבן שפילברג לעשות עליה ולעבור לגור בשכונת רסקו בנצרת עילית ,אך האם הקהילה היהודית בקובה קיימת אך ורק הודות לנדבנים יהודים מלוקקים שלא היו אף פעם בישראל ובטוחים שבישראל ניתן לקנות אישה ב 2 גמלים ועז ? אולי , האם ישנם מקומות בעולם שליהודים קצת קשה להבין מה זו יהדות או שאינם יודעים מהי מהות היהדות ובסיס קיומה ? האם ישנם יהודים החושבים כי הבית היהודי שקם בארץ ישראל הוא רק איזושהיא תפאורה שלעיתים אף מזיקה לתדמיתו של העם היהודי? אני לא יודע ,אני בכל אופן יצאתי עם תחושה קצת לא ברורה בנושא הזה והעדפתי להמשיך את המסע בקובה תוך התמקדות בעם הקובני היושב בקובה מולדתו ולא בעם היהודי היושב בגולה.
בהוואנה שוטטי 3 ימים וניסיתי לחוש את טעמה של העיר, מסעדות עממיות אין בה הרבה כנראה שהקובנים אוהבים לאכול את הארוחות העיקריות בבית, המסעדות שהוקמו לתיירים מפקיעות מחירים והמזון בהם די סטנדרטי ונדוש, את חווית המזון ברחובות בכל זאת ניתן לחוות בכמה דרכים האחת והיא המפורסמת והפופולרית ביותר היא דוכני הפיצה "לכל כיס" שצצים להם פתאום בשעות אחה"צ בכל פינה, פיצה איכותית יש לציין(לטעמי לפחות, רבים יחלקו על הבחנה זו) שנמכרת ב 3 עד 7 פסו שזה גג שקל וחצי ובהחלט שווה כל פסו. הדוכנים הללו הם יוזמה של אזרחים שבאישור הממשלה מקימים את הדוכן ליד פתח ביתם ואף משלמים דמי שכירות לממשלה.
חווית המזון המעניינת והמיוחדת יותר היא ה"קופליה", זהו מתחם ענקי שבשעות הערב כדי להכנס אליו יש צורך להמתין בתור לפחות 45 דקות ובימים עמוסים אף יותר משעה והדבר היחידי שמוכרים במקום הוא גלידה קובנית משובחת במחירים עממיים מאוד(המקום מסובסד ע"י הממשלה- קומוניזם או לא ?), 3 טעמים בלבד מציע המקום תות שוקולד ווניל ואע"פ כן אלפי איש נמצאים במקום בכל ערב וזוללים גלידה אגב ניתן לקנות אך ורק בפסו קובני ולא בדולרים ( שהיא דרך התשלום היותר מקובלת בקובה מכיוון שערכו של הפסו מאוד נמוך ופרט לתחבורה ציבורית אין ממש לפסו שימוש לנו כטיילים ).
כאשר הבחנתי לראשונה בתור הענק שכלל בני נוער , משפחות וזוגות אוהבים שבאו לבלות בכיף ולהעביר ערב קובני בעיר, ניגשתי לקבוצה של בני נוער שעמדו ראשונים בתור ושאלתי אותם לפשר המקום ? הצלחתי להבין שמוכרים במקום גלידה וכשהם שאלו אם אני רוצה להכנס לתור היססתי תחילה כי חששתי שזו תהיה חוצפה (ישראלית ...או קובנית) אך הצטרפתי כשראיתי שלאנשים לא ממש מזיז הם בטח חשבו שאני אחד מהחבר'ה שהיו שם והם רק חיכו לי . הקופליה נמצאת גם כן במרכז "ודדו" מול בית הקולנוע שהציג את "מפלצות בע"מ" בשבוע בו טיילתי שם. ב"ודדו"בין היתר הכרתי את ארנסטו סטודנט לארכיטקטורה ומלצר בפועל שעמד ממול מלון "הוואנה ליברה" וניסה לשכנע תיירים לבוא ולאכול במסעדה בה עבד , לומר את האמת המסעדה קצת איכזבה.
לאחר השהות הקצרה בהוואנה החלטתי לנסוע ל"ורדרו" שזו עיר קיט מאוד פופלרית במרחק של כ 100 ק"מ מערבית להוואנה.
אז מי אמר שאי אפשר לחזור אחורה בזמן?
הטיסה שעליה עליתי ב"פירסון" שדה התעופה הבין לאומי של טורונטו לקחה אותי תוך שעתיים וחצי פחות או יותר, 40 שנה אחורה (כאילו שאני יודע איך היה לפני 40 שנה אך נניח) ואני מתחיל את המסע שלי באחת המדינות הקומוניסטיות הבודדות שנשארו על פני כדור הארץ והמרתקות שבהם. המטוס ימשיך מכאן לסאן סלבדור ואח"כ לסאן חוזה שבקוסטה ריקה אך אני כאמור יורד בהוואנה.
גל חום חזק מורגש מיד כשנוחתים מזכיר מאוד את גל החום שרבים מאיתנו מכירים מהנחיתות בבנגקוק בירת תיאלנד . קובני משופם מקבל את פניי בביקורת הדרכונים בחיוך בוחן ומבקש כרטיס ,דרכון וויזת תייר ,הוא מתחיל לתשאל אותי (תשאול ברמה שלא היתה מביישת אף בודק בטחוני), הוא מבקש לראות את ההזמנה למלון שביצעתי במעוד מועד ומשחרר אותי לדרכי ,בעניין המלון לא רציתי לקחת סיכון וקראתי שעדיף להזמין מקום לינה מראש לאחר ששמעתי שמספר טיילים כבר גורשו מיד לאחר שנחתו מכיוון שלא הזמינו מקום לינה מראש. ואני שכבר בטוח שסיימתי עם הבירוקרטיה הקובנית פוסע לי לאטי לכיוון שער היציאה, ואז ניגשת אליי קובנית חביבה דקיקת גזרה ומשופמת קלות עם דרגות על הכתף חצאית צבאית ומבקשת ממני לסור אחריה, אני כמובן מציית להוראותיה ואחר כבוד מתלווה אליה בצעדים מהוססים. היא מבקשת ממני להניח את התיק על דלפק וזה הרגע שאני מבין שבעצם היא מבצעת עבודה דיי דומה למה שאני עושה בעצם לפרנסתי ואני משתף איתה פעולה. היא מבצעת תשאול חוזר וקצת יותר מעמיק (באנגלית מאוד מאוד מדוברת) ומבקשת שאפתח את התיק והאמת היא שקצת נדהמתי מהרמה שבה היא בדקה את מה שהבאתי איתי.
אני מוציא פריט - פריט ( הכול מגולגל ומסודר שיהיה ברור ) והיא בודקת פריט- פריט ותוך כדי ממשיכה לתשאל אותי ולשאול אותי מה הוא כל פריט ולמה אני צריך אותו. ואני מחיוך ונינוח ( לא ממש נינוח בואו נודה בכל זאת... ) מסביר לה בתנועות ידיים משולבות באנגלית מדוברת וספרדית סופר מדוברת.
כעבור חצי שעה לאחר שהלכה וחזרה פעמיים כדי לקבל אישור מהמפקד כנראה היא משחררת אותי לדרכי ואני שהחיוך לא ירד מפני מאז הנחיתה ממשיך ויוצא אל אולם מקבלי הפנים אפוף העשן והרועש שנראה פחות או יותר כמו התחנה המרכזית בבאר שבע ביום חם במיוחד. בהתחלה לא היה לי ממש ברור מדוע דווקא אני מכל הנוסעים נעצרתי לבדיקה הזאת(אני סה"כ בחור יפה, נקי ומסודר) אך לאחר שדיברתי עם מספר טיילים שפגשתי הבנתי שכל מי שנוחת ועל גבו תיק טיילים הידוע בכינויו "מוצ'ילה" ייעצר לבדיקה אותה עברתי, מכיוון שרוב האנשים שמגיעים לטייל בקובה מגיעים כתיירים (עם מזוודות) ובד"כ נופשים באחד מהמלונות בדילים של "הכל כלול" ( בסגנון אנטליה שבטורקיה לישראלים וקנקון שבמקסיקו לאמריקאים).
מישהו עם תיק טיילים נראה להם קצת חריג במיוחד מכיוון שקובה מדינה לא זולה לתיירים ולטיילים בפרט.
עכשיו רשמית הגעתי לקובה!
נהג מונית ( משופם גם הוא ) לוקח אותי ב 11$ שהפכו לא במפתיע בסוף הנסיעה ל 12$(סתם התחשק לו.. בכיף שלו) אל המלון אותו הזמנתי" הוטל קולינה" שנמצא בשכונת "ודדו" ממש ליד אוניברסיטת הוואנה.
כאמור לא לקחתי סיכון והזמנתי מלון מראש ונאלצתי לשלם סכום לא מבוטל בעבור מלון דיי מעופש,פי 5 כמעט ממה שאשלם בד"כ בעבור חדר הרבה יותר טוב במהלך המסע בקובה. במלון פגשתי קבוצת סטודנטים קולומביאנים שכללה לשמחתי כמה סטודנטיות בהחלט נאות , הם הזמינו אותי להצטרף לחגיגה של רום אלכוהול ושאר ירקות .
הם סטודנטים לאומנויות שונות והם נראו לי ממש ישראלים בהופעה בחיצונית, חלקם קצת ערסים חלקם חנונים אך הרוב נראו כמו בוגרי טיול במזרח זרוקים קמעה אך בראש טוב. גם בהתנהגות היה דימיון אך עדיין היה משהו שונה הם היו הרבה יותר משוחררים ולראות סטודנטית שרוקדת סלואו צמוד עם המרצה שלה תוך שהוא אוחז ברוך במותניה היה מראה טיפה חריג שבישראל וודאי היה נגמר בהגשת תביעה על הטרדה מינית אך אצלם זה נראה כדבר טבעי ונורמלי לחלוטין.
הצגתי את עצמי בקובה רוב הזמן כקנדי ( "קאנדינצה") בעיקר בגלל הסימפטיה שהם רוחשים לקנדים והיא נובעת בעיקר מהעובדה שקנדה מסמלת עבור הקובנים את החופש ובעצם את ההזדמנות לברוח מקובה ולחיות במדינה דמוקרטית (ובשבילי קובה סמלה את ההזדמנות לברוח מטורונטו). גם לקולומביאנים הייתי "קנדי" וקולומביאנית קטנה (לא ההיא שרקדה עם המרצה-אחת אחרת) הצהירה בספרדית שלאחר שתסיים את לימודיה היא תתחתן איתי (בונה על ויזה קנדית התחמנית).
המפגש הראשוני עם הוואנה כמו גם השניוני והשלישוני מתיר בך רושם מעניין,עיר בירה מיוחדת במינה שאף על פי שתיירים רבים מציפים אותה יש בה משהו שאין בבירות העולם ה"סטנדרטיות". המכוניות האמריקאיות משנות ה60 אכן מוסיפות עניין רב לעיר,הצבעים של המכוניות והעובדה שכל פינה בעיר נראית כמו מוסך מזדמן כאשר חבורה של כמה אפרו-קובנים עם ארגז כלים וג'ק מבצעים טיפולים שוטפים ל"שבי" הכתומה שלהם שנתקעה במקרה או לא במקרה.
חרשתי את העיר ברגל מ"ודדו" דרך טבורה של העיר והוואנה הישנה (" הוואנה ויאחה")ועד הטיילת המפורסמת ה"מלקון". הטיילת על קו החוף להלן ה"מלקון" הינה מקום מיוחד במינו (שעוד אחזור אליו בהמשך ולא לבד),ובשעות אחה"צ מהווה מקום מפגש לקובנים רבים צעירים וזקנים כשמסתכלים צפונה ומנסים לחוש ולדמיין כיצד נראים החיים בפלורידה שמרוחקת קמעה. אל בית הכנסת ב"ודדו" הגעתי לאחר חיפוש של כמה שעות ושיטוט ברחבי העיר,ראש הקהילה קיבל אותי ונתן לי כמה דקות(3 דקות!!!) מזמנו והאמת היא שהוא לא ממש התלהב כשסיפרתי לו שאני מישראל,זה לא שציפיתי ליחס מיוחד אך בכל זאת אתם יודעים ישראלי שמגיע לקהילה יהודית דיי קטנה (500 נפש בהוואנה). הוא הראה לי תמונה שלו עם סטיבן שפילברג וסיפר שהנ"ל היה כאן אתמול בביקור (ובטח תרם כמה ג'ובות), היחס המינימלי שקיבלתי מראש הקהילה הסתיים כאשר הגיעו למקום זוג אמריקאים יהודים ועל מנת לקבל את אהדתם (בג'ובות ירקרקות כמובן) ערך להם סיור בבית הכנסת ובמרכז הקהילתי
אני הסתפחתי לסיור.
אז נכון שאני טייל ישראלי נטול מזומנים ונכון שהנכונות והמוכונות שלי לתרום ולו פסו אחד למקום היא בערך כמו הנכונות של סטיבן שפילברג לעשות עליה ולעבור לגור בשכונת רסקו בנצרת עילית ,אך האם הקהילה היהודית בקובה קיימת אך ורק הודות לנדבנים יהודים מלוקקים שלא היו אף פעם בישראל ובטוחים שבישראל ניתן לקנות אישה ב 2 גמלים ועז ? אולי , האם ישנם מקומות בעולם שליהודים קצת קשה להבין מה זו יהדות או שאינם יודעים מהי מהות היהדות ובסיס קיומה ? האם ישנם יהודים החושבים כי הבית היהודי שקם בארץ ישראל הוא רק איזושהיא תפאורה שלעיתים אף מזיקה לתדמיתו של העם היהודי? אני לא יודע ,אני בכל אופן יצאתי עם תחושה קצת לא ברורה בנושא הזה והעדפתי להמשיך את המסע בקובה תוך התמקדות בעם הקובני היושב בקובה מולדתו ולא בעם היהודי היושב בגולה.
בהוואנה שוטטי 3 ימים וניסיתי לחוש את טעמה של העיר, מסעדות עממיות אין בה הרבה כנראה שהקובנים אוהבים לאכול את הארוחות העיקריות בבית, המסעדות שהוקמו לתיירים מפקיעות מחירים והמזון בהם די סטנדרטי ונדוש, את חווית המזון ברחובות בכל זאת ניתן לחוות בכמה דרכים האחת והיא המפורסמת והפופולרית ביותר היא דוכני הפיצה "לכל כיס" שצצים להם פתאום בשעות אחה"צ בכל פינה, פיצה איכותית יש לציין(לטעמי לפחות, רבים יחלקו על הבחנה זו) שנמכרת ב 3 עד 7 פסו שזה גג שקל וחצי ובהחלט שווה כל פסו. הדוכנים הללו הם יוזמה של אזרחים שבאישור הממשלה מקימים את הדוכן ליד פתח ביתם ואף משלמים דמי שכירות לממשלה.
חווית המזון המעניינת והמיוחדת יותר היא ה"קופליה", זהו מתחם ענקי שבשעות הערב כדי להכנס אליו יש צורך להמתין בתור לפחות 45 דקות ובימים עמוסים אף יותר משעה והדבר היחידי שמוכרים במקום הוא גלידה קובנית משובחת במחירים עממיים מאוד(המקום מסובסד ע"י הממשלה- קומוניזם או לא ?), 3 טעמים בלבד מציע המקום תות שוקולד ווניל ואע"פ כן אלפי איש נמצאים במקום בכל ערב וזוללים גלידה אגב ניתן לקנות אך ורק בפסו קובני ולא בדולרים ( שהיא דרך התשלום היותר מקובלת בקובה מכיוון שערכו של הפסו מאוד נמוך ופרט לתחבורה ציבורית אין ממש לפסו שימוש לנו כטיילים ).
כאשר הבחנתי לראשונה בתור הענק שכלל בני נוער , משפחות וזוגות אוהבים שבאו לבלות בכיף ולהעביר ערב קובני בעיר, ניגשתי לקבוצה של בני נוער שעמדו ראשונים בתור ושאלתי אותם לפשר המקום ? הצלחתי להבין שמוכרים במקום גלידה וכשהם שאלו אם אני רוצה להכנס לתור היססתי תחילה כי חששתי שזו תהיה חוצפה (ישראלית ...או קובנית) אך הצטרפתי כשראיתי שלאנשים לא ממש מזיז הם בטח חשבו שאני אחד מהחבר'ה שהיו שם והם רק חיכו לי . הקופליה נמצאת גם כן במרכז "ודדו" מול בית הקולנוע שהציג את "מפלצות בע"מ" בשבוע בו טיילתי שם. ב"ודדו"בין היתר הכרתי את ארנסטו סטודנט לארכיטקטורה ומלצר בפועל שעמד ממול מלון "הוואנה ליברה" וניסה לשכנע תיירים לבוא ולאכול במסעדה בה עבד , לומר את האמת המסעדה קצת איכזבה.
לאחר השהות הקצרה בהוואנה החלטתי לנסוע ל"ורדרו" שזו עיר קיט מאוד פופלרית במרחק של כ 100 ק"מ מערבית להוואנה.
תגובות
מתכננת לטוס לקובה בקרוב ?
אני שמח שהבלוג תורם ומצאת אותו מעניין.
אחרי שהיינו ונהננו בהרצאה שלך בלמטייל ולכבוד הנסיעה המתקרבת רצינו לשאול שאלה לגבי הוואנה,
אנחנו נוחתים בהוואנה בערב ולמחרת בערב יש לנו טיסת פנים לסנטייגו דה קובה כדי להספיק לפסטיבל האש שם.
בגלל שלא הצלחנו להשיג טיסה ישירה יש לנו יום בהתחלה בהוואנה ורצינו המלצה על מקום שיהיה נעים להסתובב בו יום בהוואנה בלי לחטוף יותר מידי שוק והצקות. וכמו כן איפה כדאי לישון (באיזה אזור) שיהיה קרוב למקום כזה אבל גם לא רחוק משדה התעופה.
נודה לתשובתך
ענבר ותמר