פרק 1 – מטורונטו במכונת הזמן להוואנה
וביום שלישי נאמר פעמיים כי טוב, השעה 5:30 בבוקר תחילת נובמבר(עננים עננים) , אני מתעורר ובעוד כחצי שעה אסע לשדה התעופה "פירסון" שבפאתי העיר . נהג המונית שיבוא לאסוף אותי יהיה ככל הנראה פקיסטני/הודי/אפרו-קנדי(סמנו את התשובה הנכונה) אך ייתכן מאוד שהוא יהיה ישראלי תימני שעזב את ראש העין לפני 20 שנה בכדי לנסות את מזלו בעיר הגדולה.
העיר, שהיא מקום מגוריי ומקום עבודתי בחצי שנה האחרונה, ידועה גם בכינויה העיר הקוסמופוליטית ביותר בעולם. על כך אין כל עוררין רק שבתאור העיר כדאי מאוד להוסיף שבנובמבר הטמפרטורה בחוץ יכולה להגיע ל 15 מעלות מתחת לאפס ובהליכה מהרכבת התחתית ועד לביתי הדל (מרחק של פחות מ 100 מטרים) קיים סיכוי די גדול שהאזניים פשוט ייקפאו ובמגע קליל אף יתנתקו מהראש ואיזשהוא הומלס רעב ימצא אותן זרוקות על המדרכה וישביע את רעבו. טורונטו היא עיר בעלת המון מעלות טובות אך העובדה שהמעלות מתחת לאפס רוב הזמן קצת בעייתית.
אני ממתין למונית בחוץ, ושוב מאוד קר אך היום הקור הזה לא ממש מזיז לי ,כי היום שלא כמו בכל יום שלישי אני נוסע לשדה התעופה שלא במטרה לעבוד אלא במטרה לטוס לחופשה ולטייל (מטרה שלשמה רוב האנשים הנורמליים נוסעים לכבודה לשדות תעופה).
ולמעשה בעוד כמה שעות אהיה במקום בו זורחת השמש גם בחורף ושלג רואים שם רק בטלוויזיה.
להפתעתי הלא כל כך רבה אני פוגש בבוקר את הבוס שלי בשדה התעופה שמודיע לי חגיגית שהוא מקצר את החופשה שלי משלושה שבועות לשבועיים(כן כן...) . טיסת אלעל 106 מתל אביב לטורנטו תנחת ותאסוף כאן מספר נוסעים שכבר החלו למלא את התור לבידוק הבטחוני ולצ'ק אין .
ביום רגיל התור לטיסה 106 דיי מעניין אותי ואף מהווה עבורי כמקור פרנסה אך הבוקר התור הזה הרבה פחות מעניין אותי .
במרחק של כמה עמודים, 2 שוטרים וחבל ארוך, התור בצ'ק- אין לטיסה "שלי" כבר מתחיל להתמלא האוכלוסיה הממלאת אותו נראית "אותנטית" למדיי, רובם נראים ממעמד האיכרים-פועלים והתור נראה יותר כמו תור לאוטבוס שיוצא מפרדס חנה-כרכור של לפני 50 שנה.
אני מאתר בתור עוד טיילת אחת שטסה לקוסטה ריקה ככל הנראה , כמה אנשי עסקים מחוייטים ,יהודי חרדי (איך לא), ועוד כמה נוסעי סטנד-ביי (נוסעים על בסיס מקום פנוי בטיסה) כמוני ,שכבר ממתינים בצד ל"גזר הדין" אך כאמור רוב הנוסעים הם כאלה שבאו לבקר בני משפחה שהיגרו לקנדה או לחילופין מהגרים שנוסעים לארץ מולדתם על מנת לבקר בני משפחה וחברים.
אני עומד בצד ומקשקש קצת עם חבריי לעבודה, הטיסה "שלנו" שמגיעה מארץ הקודש וממשיכה ללוס אנג'לס תנחת רק בעוד שעה וחצי ואני מקווה שעד אז כבר אהיה באויר בטיסה "שלי" לארץ מאוד מיוחדת שהפעם הראשונה ששמעתי עליה היתה לפני כ 15 שנים מסבתי עליה השלום והיא סיפרה לי על בחור מזוקן אחד במדי צבא בשם פידל קסטרו (הידוע בכינויו "הקומוניסט" ובעוד שלל כינויים) והוא חבר של הרוסים אך בכלל אינו רוסי ,ששולט ביד רמה כבר זמן רב במדינה רחוקה רחוקה איפהשהוא בין שתי האמריקות בים הקריבי הלא היא מדינת קובה.
אז הטיסה שלי אוטוטו יוצאת ובחור קובו-קנדי עושה לי צ'ק-אין ומבקש ממני להמתין בצד וברגע שיוודע "גזר הדין" הוא יודיע לי ולשאר הממתינים.
"גזר הדין" עליו מדובר הוא האם אתה טס או לא טס היום(במקרה שלי לחופשה) והאינטגרל שלו הוא האם יש מקום על הטיסה או לא .
לעובדה שהינך נוסע סטנד- ביי יש המון יתרונות והגדול שביניהם הוא המחיר המצחיק שאתה משלם על כרטיס טיסה(שילמתי כ 300 שקלים עבור הטיסה הזו לעומת 2500 שקלים מחיר כרטיס רגיל) אך גם המון חסרונות כאשר החסרון העיקרי הינו עליה למטוס על בסיס מקום פנוי שהנגזרת שלו היא שאתה מגיע לשדה התעופה על מנת לטוס אך אל תהיה בטוח שתטוס.(כבר מצאתי את עצמי בעבר ממתין לטיסה במשך שבועיים !!- אמיתי!)
על "ציבור הממתינים" נמנים בעיקר עובדים של חברות תעופה ושדות תעופה כגון דיילות בחופשה ,עובדי קרקע ,עובדי בטחון, וכמובן טייסים בחופשה ובני משפחותיהם.
אני נמנה על "ציבור הממתינים" כבר יותר משנה ואני מקווה מאוד שיהיה מקום על הטיסה .
הקובו-קנדי מבשר לנו "הממתינים" כחצי שעה לפני המראה בחיוך, שאנחנו עולים על הטיסה
סאלאמתק לחבריי, חיוך גדול על פניי ואני בדרך להוואנה...........
וביום שלישי נאמר פעמיים כי טוב, השעה 5:30 בבוקר תחילת נובמבר(עננים עננים) , אני מתעורר ובעוד כחצי שעה אסע לשדה התעופה "פירסון" שבפאתי העיר . נהג המונית שיבוא לאסוף אותי יהיה ככל הנראה פקיסטני/הודי/אפרו-קנדי(סמנו את התשובה הנכונה) אך ייתכן מאוד שהוא יהיה ישראלי תימני שעזב את ראש העין לפני 20 שנה בכדי לנסות את מזלו בעיר הגדולה.
העיר, שהיא מקום מגוריי ומקום עבודתי בחצי שנה האחרונה, ידועה גם בכינויה העיר הקוסמופוליטית ביותר בעולם. על כך אין כל עוררין רק שבתאור העיר כדאי מאוד להוסיף שבנובמבר הטמפרטורה בחוץ יכולה להגיע ל 15 מעלות מתחת לאפס ובהליכה מהרכבת התחתית ועד לביתי הדל (מרחק של פחות מ 100 מטרים) קיים סיכוי די גדול שהאזניים פשוט ייקפאו ובמגע קליל אף יתנתקו מהראש ואיזשהוא הומלס רעב ימצא אותן זרוקות על המדרכה וישביע את רעבו. טורונטו היא עיר בעלת המון מעלות טובות אך העובדה שהמעלות מתחת לאפס רוב הזמן קצת בעייתית.
אני ממתין למונית בחוץ, ושוב מאוד קר אך היום הקור הזה לא ממש מזיז לי ,כי היום שלא כמו בכל יום שלישי אני נוסע לשדה התעופה שלא במטרה לעבוד אלא במטרה לטוס לחופשה ולטייל (מטרה שלשמה רוב האנשים הנורמליים נוסעים לכבודה לשדות תעופה).
ולמעשה בעוד כמה שעות אהיה במקום בו זורחת השמש גם בחורף ושלג רואים שם רק בטלוויזיה.
להפתעתי הלא כל כך רבה אני פוגש בבוקר את הבוס שלי בשדה התעופה שמודיע לי חגיגית שהוא מקצר את החופשה שלי משלושה שבועות לשבועיים(כן כן...) . טיסת אלעל 106 מתל אביב לטורנטו תנחת ותאסוף כאן מספר נוסעים שכבר החלו למלא את התור לבידוק הבטחוני ולצ'ק אין .
ביום רגיל התור לטיסה 106 דיי מעניין אותי ואף מהווה עבורי כמקור פרנסה אך הבוקר התור הזה הרבה פחות מעניין אותי .
במרחק של כמה עמודים, 2 שוטרים וחבל ארוך, התור בצ'ק- אין לטיסה "שלי" כבר מתחיל להתמלא האוכלוסיה הממלאת אותו נראית "אותנטית" למדיי, רובם נראים ממעמד האיכרים-פועלים והתור נראה יותר כמו תור לאוטבוס שיוצא מפרדס חנה-כרכור של לפני 50 שנה.
אני מאתר בתור עוד טיילת אחת שטסה לקוסטה ריקה ככל הנראה , כמה אנשי עסקים מחוייטים ,יהודי חרדי (איך לא), ועוד כמה נוסעי סטנד-ביי (נוסעים על בסיס מקום פנוי בטיסה) כמוני ,שכבר ממתינים בצד ל"גזר הדין" אך כאמור רוב הנוסעים הם כאלה שבאו לבקר בני משפחה שהיגרו לקנדה או לחילופין מהגרים שנוסעים לארץ מולדתם על מנת לבקר בני משפחה וחברים.
אני עומד בצד ומקשקש קצת עם חבריי לעבודה, הטיסה "שלנו" שמגיעה מארץ הקודש וממשיכה ללוס אנג'לס תנחת רק בעוד שעה וחצי ואני מקווה שעד אז כבר אהיה באויר בטיסה "שלי" לארץ מאוד מיוחדת שהפעם הראשונה ששמעתי עליה היתה לפני כ 15 שנים מסבתי עליה השלום והיא סיפרה לי על בחור מזוקן אחד במדי צבא בשם פידל קסטרו (הידוע בכינויו "הקומוניסט" ובעוד שלל כינויים) והוא חבר של הרוסים אך בכלל אינו רוסי ,ששולט ביד רמה כבר זמן רב במדינה רחוקה רחוקה איפהשהוא בין שתי האמריקות בים הקריבי הלא היא מדינת קובה.
אז הטיסה שלי אוטוטו יוצאת ובחור קובו-קנדי עושה לי צ'ק-אין ומבקש ממני להמתין בצד וברגע שיוודע "גזר הדין" הוא יודיע לי ולשאר הממתינים.
"גזר הדין" עליו מדובר הוא האם אתה טס או לא טס היום(במקרה שלי לחופשה) והאינטגרל שלו הוא האם יש מקום על הטיסה או לא .
לעובדה שהינך נוסע סטנד- ביי יש המון יתרונות והגדול שביניהם הוא המחיר המצחיק שאתה משלם על כרטיס טיסה(שילמתי כ 300 שקלים עבור הטיסה הזו לעומת 2500 שקלים מחיר כרטיס רגיל) אך גם המון חסרונות כאשר החסרון העיקרי הינו עליה למטוס על בסיס מקום פנוי שהנגזרת שלו היא שאתה מגיע לשדה התעופה על מנת לטוס אך אל תהיה בטוח שתטוס.(כבר מצאתי את עצמי בעבר ממתין לטיסה במשך שבועיים !!- אמיתי!)
על "ציבור הממתינים" נמנים בעיקר עובדים של חברות תעופה ושדות תעופה כגון דיילות בחופשה ,עובדי קרקע ,עובדי בטחון, וכמובן טייסים בחופשה ובני משפחותיהם.
אני נמנה על "ציבור הממתינים" כבר יותר משנה ואני מקווה מאוד שיהיה מקום על הטיסה .
הקובו-קנדי מבשר לנו "הממתינים" כחצי שעה לפני המראה בחיוך, שאנחנו עולים על הטיסה
סאלאמתק לחבריי, חיוך גדול על פניי ואני בדרך להוואנה...........
תגובות